הר הבית/חראם אל שריף

בשנת 1967, עם תום המלחמה הצהיר שר הבטחון משה דיין כי הר הבית יישאר באחריות הווקף המוסלמי. הצהרה זו, והמשך ניהולו של מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף בידי הווקף המוסלמי, נתפסו כהסכמה מצד ישראל לשמירה על מעמדו של המתחם כאתר מוסלמי. בפועל, עוד לפני ההצהרה קבעה ישראל עובדות בשטח, אשר שינו את מעמדו האוטונומי של המתחם ואפשרו לישראל להשפיע על הנעשה שם, בעיקר באמצעות שליטה בשערים למתחם ובנעשה בצמוד לחומותיו.

הר הבית היה מקום משכנו של בית המקדש היהודי, שחרב סופית בשנת 70 לספירה והוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. הן היהדות והן האסלאם מזהות את כיפת הסלע כמקום העקדה (של יצחק – לפי היהדות; של ישמעאל – לפי האסלאם) וכמקום תחילת הבריאה ("אבן השתייה"). המסורת המוסלמית מזהה את המקום כ"מסגד הקיצון", שבו, לפי הקוראן, עלה הנביא מוחמד השמימה.

המתחם מקבץ בתוכו מבני פאר ממיטב האדריכלות המוסלמית המקומית באלף השנים האחרונות. החל במאה השמינית ועד המאה העשרים, הובילה קדושת המקום במסורת האסלאם להקמתם של קרוב למאה מבנים והוא נודע כאתר מורשת בקנה מידה עולמי.

מאז יוני 1967 ועד ימינו מתקיים תהליך פיתוח בלתי פוסק בתוך הר הבית/חראם אל שריף וסביבותיו, ושני הצדדים – ישראל והווקף המוסלמי – מנסים לשנות את ההסכמות משנת 1967. חפירת מנהרות הכותל, הכשרת מסגד אל-מרוואני/אורוות שלמה ובניית גשר המוגרבים הן הדוגמאות הבולטות לכך. לצידן מתקיימות פעולות נקודתיות והצטרפו שחקנים חדשים. כך, ניתן לציין את פעילי תנועות המקדש המבקשים לשנות את ההסדרים בהר בהם גם הסדרי התפילה, התנועה האיסלאמית והמוראביטון אשר כולם יחד יוצרים מציאות חדשה בהר הבית וסביבותיו.